17מאי
2015
4
היינו ילדים וזה היה מזמן. תמריס.

היינו ילדים וזה היה מזמן…

 

“היינו ילדים וזה היה מזמן,

אני וסימון ומואיז הקטן…”

אז אמנם אני לא הכרתי את סימון ומואיז הקטן, אבל את הילדות שלי אני זוכרת ברגשות נוסטלגיים בדיוק כמו יוסי בנאי. הפשטות, התמימות, ההסתפקות במועט- זה מה שאפיין אותה יותר מהכול.

אני בת 38, גדלתי בשכונה קטנה ופשוטה במערב ראשון לציון. שכונה שהכי מזכירה את “שכונת חיים“. שכונה שבה כולם מכירים את כולם, כולם יודעים הכול על כולם וכולם חברים של כולם. חיינו במציאות של דלתות לא נעולות ושכנים שקופצים בלי להודיע ובלי לדפוק בדלת. היינו ילדים תמימים, סקרנים, שובבים, מאושרים. נתנו לנו פשוט להיות ילדים.

היום הכול כל כך שונה, אחר. מצד אחד מתקדם, טכנולוגי ומהיר. מצד שני, נעלמה אותה תמימות, אותה תחושת ביטחון, אותה פשטות. אני בספק אם יחזרו אי פעם.

כשאני חושבת על הילדות של הבת שלי, אני לפעמים מצטערת שלא יהיו לה את חוויות הילדות הפשוטות שלי. מדינת ישראל של היום, היא לא זו של שנות ה-80 והילדים של היום הרבה יותר מתוחכמים והרבה פחות תמימים ממה שאנחנו היינו פעם.

אז לכבוד הילדות שלנו, לכבוד הנאיביות של פעם ולכבוד הגעגוע לזמנים בהם היה הכול הרבה יותר פשוט- אני רוצה לשתף אתכן במסע נוסטלגי קצר אל העבר. מוכנות???

  • תשאלו כמעט כל ילדה של שנות השמונים איזה אוסף היה לה. חלקן יגידו מחקים, בולים, אפילו אסימונים. אבל רובן המכריע אספו-מכתביות! היום אני מנסה להבין מה היה כל כך קסום בדפי הנייר האלו? נכון, חלקם היו ריחניים, חלקם צבעוניים, חלקם עם תמונות קיטשיות של השקיעה… אבל בזה הסתכמה האטרקציה. ובכל זאת אנחנו היינו פשוט מכורות…
  • דמיינו לכן את הילדים שלכן יורדים לשחק לבד ברחוב. בלי טלפון, בלי שתדעו את מי הם יפגשו בדרך… מלחיץ? מלחיץ מאוד! אבל המציאות שלנו הייתה אחרת. כל אחר צהריים היינו “יורדים למטה” (במדרגות, כי למי הייתה אז מעלית בכלל?), וחוזרים הביתה רק כשמחשיך. עם טיפת החושך הראשונה, אפשר היה לשמוע עשרות אמהות קוראות בו זמנית בכל השכונה לילדים שלהן לעלות הביתה…
  • פוסטרים של אלילי נוער היו מכסים לנו  את הקירות בחדר (לא היה לנו חדר לבד- בדרך כלל חלקנו אותו עם האחים שלנו). היינו “אוספות חומר” על מושאי ההערצה שלנו בשקיקה. אני הערצתי את ג’ייסון דונובן (זוכרות? עכשיו תשכחו את זה… ואל דאגה, הטעם המוזיקלי שלי התעדכן והשתפר רבות מאז!). אני זוכרת איך חיכיתי בקוצר רוח לכל גיליון של “מעריב לנוער” או “ראש אחד”- כדי לראות אם יהיה פוסטר חדש שלו לתלות על הקיר, או כתבה חדשה עליו לגזור ולהדביק במחברת כמו סטוקרית ממוצעת. היום הכול נמצא באינטרנט, ההערצה היא כבר לא מרחוק. הכוכבים הפכו להיות זמינים- בפייסבוק באינסטגרם. פעם יכולתי לחלום על hello קטן מג’ייסון דונובן, היום הוא יכול לצייץ לי בחזרה בטוויטר…
  • שלחנו וקיבלנו מכתבים אחת מהשנייה. היינו מתכתבות עם ילדות מהכיתה, עם חברות מהשכונה. גרנו ברחובות סמוכים, אבל שלחנו מכתבים בדואר עם מעטפה ובול. הציפייה לקבל מכתב הייתה מתוקה, ההתרגשות לפתוח את המעטפה ולקרוא את תוכנה הייתה ממכרת. היום הילדים כבר מתכתבים בווטסאפ… יותר מהיר, יותר זול, יותר זמין… ושני הווי הכחולים… קטסטרופה. 
  • היינו מחכות ליד הרדיו עד שינגנו את השירים שאהבנו ואז מקליטות בטייפ. לרוב הקריין היה מדבר ומפריע באמצע- אבל לנו זה לא היה אכפת! היום מקשיבים לרדיו בעיקר באוטו, כדי לשמוע דיווחי תנועה.  תשאלו היום כל ילד ממוצע מה זה טייפ דאבל קסט, או איך מחזירים סרט של קסטה למקום (עם עיפרון, למי ששכחה…)- מבטיחה לכן שלא יהיה לו מושג על מה אתן מדברות. 
  • זוכרות את ימי ההולדת של פעם? שיחקנו במשחקי חברה פשוטים כשהיינו צעירות (למצוא את התפוח בתוך הקמח, לשלשל את הנר לבקבוק). אחר כך כשגדלנו היו מסיבות של ריקודים. אצלנו היו רוקדים במעגל, אח”כ התקדמנו גם לריקודי זוגות ביישניים עם הבנים (אבל תמיד הקפדנו שלא יהיה צמוד מדי :-)). הכי זכור לי- שתמיד, אבל תמיד היו חצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ- שיא הקולינריה. אתן זוכרות  את המתנות לימי ההולדת? אצלנו כל הכיתה הייתה אוספת כסף והולכת לבחור ולקנות ביחד מתנה משותפת ליום ההולדת. לא מצליחה לשכוח את נעל הבלט מחרסינה שהייתה אז להיט חזק…  מה קורה היום? הילדים שלנו כבר מגיל קטן דורשים מפעיל, ג’ימבורי ופיצות. ואנחנו מוצאים את עצמנו לפחות פעמיים בשבוע קונים מתנה בטויס אר אס… 
  • גוגואים. לא להאמין שהיינו משחקים בגלעינים של פרי. היום אני מודה שהמחשבה על זה די מגעילה אותי… אבל אז היינו אוספים אותם באדיקות, צובעים אותם ומשחקים איתם. הסתפקות במועט, כבר אמרנו? 
  • הילדים של היום לא יאמינו שפעם היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה. כולם ראו את אותו הדבר. היום היו הורגים בשביל 100% רייטינג. זוכרות איך היה צריך לכוון כל הזמן את האנטנה כדי שלא יהיה פתאום “שלג בטלוויזיה” או שהתחנה לא תקפוץ לשידורי המזרח התיכון? (אז קראנו לזה שידורים מלבנון…). כשהגיע הוידאו לסלון שלנו, זה היה כאילו מינימום נחתנו על הירח. וכמו שהיום תמר שולטת בטאבלט שלה יותר טוב ממני, גם אז ההורים היו מעדיפים לתת לנו לתכנת את ההקלטות מראש- כי זה היה כל כך מסובך להם 🙂
  • הלכנו לספרייה להשאיל ספרים. לא היו אז מבצעים של ארבע במאה… הלכנו לספרייה גם בשביל ל”סכם חומר” ולהכין שיעורי בית. נכון שגם בבית היו לנו בריטניקה לנוער או אנציקלופדית אביב או מכלל, אבל היה הרבה יותר כיף להיפגש בספרייה ולהפריע את שלוות הספרנית, שלא הפסיקה לבקש שנהיה כבר בשקט. תסכימו איתי שזה הרבה יותר כיף מלשבת בבית מול המחשב ולעשות קופי פייסט מויקיפדיה. 
  • אבל הכי חשוב היה מה שהיום הוא לא תמיד אפשרי. יוקר המחייה היה נסבל יותר ולא חייב את ההורים שלנו לעבוד מהבוקר עד הלילה. ההורים שלנו היו מגיעים הביתה הרבה יותר מוקדם ממה שאנחנו מגיעים היום. אז היה לנו פחות כסף, אבל היה לנו זמן ביחד ששווה זהב.

 

 

המון תודה למאמות של מאמאזון ולבייביות של בייבי פנאי על הזיכרונות, ההשראה והנוסטלגיה 🙂

ותודה לחברים שלי מכיתה ו’2 בביה”ס ויתקין- על שחלקו איתי את הילדות הנפלאה הזו.

אהבתן? מקווה מאוד שכן. אשמח לשמוע עוד על זיכרונות הילדות שלכן!

וכמובן אשמח שתשתפו בנוסטלגיה הזו אימהות נוספות 🙂

 

לחנות של תמריס

תגובות (4)

  • יעל ג.

    ריגשת! תקופות נהדרות שכבר חלפו מהעולם (לצערי).

    השב
  • אתי

    כל דור אמור להיזכר בנוסטלגיה בילדות של עצמו. מקווה שגם הדור הזה 🙂

    השב
  • בת שבע לויטנר

    היי תמר .אני הייתי מורה בויתקין בתקופה שעליה דיברת. אשמח אם תיידעי אותי אם הייתי מורתך. דברייך חקוקים בלוח האמת אהבתי את הילדים של אז (גם של היום) אבל זה לא אותו הדבר

    השב
    • אתי

      בת שבע יקרה, אני אתי כהן (אליהו לשעבר). תמר היא הבת שלי ואכן היית המורה שלי בכיתה א! איך אני מתרגשת שהגעת לכאן ☺☺☺

      השב

השב

Pin It on Pinterest

מוזמנים לשתף